השמאל הציוני – מצע לדיון רעיוני / רועי ירום

מסמך 'השמאל הציוני' נכתב בתגובה למסמך 'השמאל הלאומי' של שמואל הספרי ואלדד יניב. המצע לדיון אינו תחום לגבולותיו של מגזר כלשהו, וגם מי שמכונה 'ימין' בהגדרות הפוליטיות השגורות עשוי למצוא בו עניין ומקור לפולמוס מהותי או לשיתוף מחשבה ופעולה פורה. מבחר קטעים

השמאל

השמאל הציוני נמצא במשבר. משבר זה לא התחיל ביום אחד ולא ניתן לתלותו באירוע מסוים. בימיה הגדולים, תנועת העבודה הישראלית הובילה את המפעל הציוני ואת עם ישראל כולו קדימה: בנתה, שיקמה, לחמה, נטעה ויצרה. כיום, זרם השמאל הציוני ומייצגיו הפוליטיים רחוקים למדי מהוויה זו. מתנועת המונים רב-גונית, אשר ביקשה והצליחה לחולל מהפכה בכל רובדיהם של החיים הלאומיים היהודים, השמאל הישראלי של היום הפך אט אט לזרם אליטיסטי, מנוכר, אשר נטש את רוב חלומותיו הגדולים והכפיף את מה שנותר מהם לעיסוק צר בשאלות של גבולות ודמוגרפיה.

[...] הבעיה היא שהשמאל איננו פטריוטי יהודי באופן מספק. זו האמת המרה. פעם, הוביל השמאל דרך של הגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות לצד הגשמת שאיפות חברתיות ואוניברסליות. היום הוא בז לרוב השאיפות האלה ולרוב מי שמייצג אותן. מס השפתיים שלו איננו משכנע את הישראלי הממוצע. מצהיר הוא על כמיהתו לארץ ישראל ומוכן לוותר על כל מטר ממנה אשר נמצא באמת במחלוקת, מצהיר הוא על מחויבותו למדינת לאום יהודית ונלחם בכל גורם אשר מנסה לחזקה ככזאת, מצהיר הוא על אהבתו לרוח ישראל וקנייניה ואיננו עושה כמעט דבר לקדמם.

הימין

הימין הישראלי איננו ההפך מהשמאל, הוא גם איננו בהכרח טועה, שוגה או רע מיסודו. הימין הישראלי הוא בעיקר אכזבה. הוא מאכזב בעיקר משום שאין לו דרך וכל תומכיו המקוננים על כך לא עוצרים לרגע ומהרהרים בעובדה שאולי מעולם לא הייתה לו. הימין הפליא ומפליא במילים, אולם במעש איננו עושה דבר מלבד לבצע את רעיונות השמאל. לעתים הוא מעכב, לעתים תומך ומאיץ ולעתים מבצע פעולות עריכה קלות, אולם השמאל תמיד הכתיב ותמיד יכתיב את הכיוון.

אנחנו

גם אנחנו שמאלנים. אנחנו ציונים, אנחנו סוציאליסטים דמוקרטים, אנחנו מאמינים באנושות, מן הכלל אל הפרט, ובייעוד של העם היהודי במסגרתה. אנחנו חילונים, דתיים ולפעמים גם בין לבין. אין לנו העדפות מגזריות… בעשורים האחרונים איננו מוצאים את עצמנו. למחנה שלנו אין קול. פעם גם אנחנו האמנו בימין, קיווינו, אבל התאכזבנו. בשמאל של היום אין לנו מקום, שמאל אשר איננו מוביל ועוסק רק בהאשמות, חשבונאות היסטורית ושלילת האחר, שמאל אשר מאווייו הציוניים הפכו צרים מכדי להכיל אותנו. הקורא חד העין כבר יבחין בשלב זה שאיננו מצייתים לכללי שיח השמאל-ימין המקובל. זה לא ניסיון התחכמות ולא מיתוג מחדש. להיפך, מדובר בתיקון עיוות כרוני וטראגי.

תהליך השלום

שלום הוא מטרה ציונית. לא רק של השמאל, אלא של הציונות לגווניה. הוא איננו אמצעי לשום דבר. קבלה של עם ישראל המתחדש על ידי המרחב הישן-חדש שלו תהיה ניצחון ציוני כביר.

[...] שמאל ציוני אמיתי מבין ששלום הוא עניין לבני אדם ולא למדינאים המשרטטים קווים על מפות. שמאל ציוני אמיתי רץ מרתונים, לא ריצות מאה מטר. שמאל ציוני אמיתי לא מקריב בנקל ערכים של אחדות וסולידריות לאומית על שום מזבח, למרות הפיתוי ברווח מיידי, כי הוא מבין שבלעדיהם הוא ייוותר עם שבר כלי אשר לא רק שלא יצמיח חברת מופת, אלא ספק אם יתקיים בכלל.

משתמטים

אין תחליף לשירות השטח הקרבי בחזית. השירות הלאומי הוא כלי מבורך, אולם אין הוא מהווה חלופה שווה. אדם צריך לתרום כמידת יכולתו. שמאלני איננו משתמט, לא באופן גלוי ולא באופן אפור, מאחר שאיננו מסוגל להפקיר את ערכיו לדאגתם של אחרים. אם איננו יכול להילחם עליהם בחזית, יתרום בעשייה ציונית בעורף המערכת הצבאית ובשירות הלאומי, וודאי שלא ישב ויעשה לביתו.

צדק חברתי

השמאל הציוני במשבר. כזרם פוליטי הוא אמור ללחום את מלחמתן של השכבות החלשות ולקדם את רעיון הצדק החברתי. אולם השמאל של היום הוא אחר. מדובר בזרם אשר בסיס כוחו האלקטורלי נמצא באליטה החברתית בישראל, זרם אשר לא רק שאיננו מוביל את החלשים, אלא מנוכר הוא להם לחלוטין.

לאומה היהודית יש תפקיד בין העמים. עליה לבנות עצמה מחדש על מנת שתהיה כשירה שוב למלאו, ולמלאו על מנת שתוכל לבנות עצמה מחדש. זהו הרעיון הבסיסי של השמאל הציוני. השמאל של היום מועל בשני התפקידים גם יחד: בבניין האומה היהודית אין הוא כמעט משתתף ואת כינון חברת המופת דוחה הוא לאחרית הימים, כאשר ייפתר הסכסוך.

ללא תשוקה בוערת לצדק חברתי לשמאל אין זכות קיום. צמצום פערים מתמיד, מאבק חסר פשרות לשוויון, מלחמת נצח בעוני, במחסור, בבורות, בדיכוי ובייאוש – אלו סימני ההיכר של שמאל ציוני אמיתי. לא אחר כך, לא כשיהיה שקט, לא בכפוף לכל מיני תנאים פוליטיים לא רלוונטיים. עכשיו ומיד.

חלוציות

הציונות החלוצית היא דרכו של השמאל, לפרוץ ראשון את הדרך לתוך שממות פיזיות ורוחניות מבלי להמתין לשום איש ולשום תנאי.

[...] שמאל ציוני אמיתי לא מוותר על מטרות ערכיות ראויות בשם שיקולים תועלתניים. לעולם. זה לא בלקסיקון שלו. אין הרס לשם הרס ואין ויתורים סתם כי קשה. בכך הוא נבדל מיריביו הפוליטיים, וזה סוד כוחו.

ארץ ישראל

ארץ ישראל היא שאיפה לאומית יהודית אשר לקראת הגשמתה הוא חייב להתקדם, לא רק כי זוהי מולדתו, לא כי הוא זקוק לנדל"ן, אלא כי במובן נפשי עמוק היא חלק ממנו. בניינה נתפס כבניינו שלו, חורבנה כחורבנו, שלמותה כשלמותו. יש להודות, הרעיון הזה קשה לתפיסה בחשיבה חילונית, אבל יש להביט על העובדות. החיבור בין העם לארצו העניק ומעניק לו כוח, הניתוק חולשה.

מהן הגבולות של ארץ ישראל השלמה? זה כמו לשאול מהן גבולות חברת המופת. לרעיונות אין גבול פיזי. זו תפיסה של המרחב באופן כללי. יש היררכיה כמובן, מדבר סיני הוא לא מדבר יהודה והשרון איננו ירושלים. הכול חשוב, אולם ישנם ויתורים מזיקים, ישנם ויתורים הרסניים וישנם ויתורים אובדניים.

הכיבוש

הכיבוש, במובנו האופנתי – העימות המתמשך עם האוכלוסייה הפלשתינית – אכן משחית. גם המאבק בבריטים השחית, וכך גם מלחמת העצמאות וכל מעורבות בקונפליקט אנושי אלים לצורך העניין. שמאל איננו מחפש מלחמות ואלימות, המשחיתות מנצחים ומפסידים כאחד, אולם הוא לא נרתע מהן.

ביהודה ושומרון ישנה אוכלוסייה גדולה אשר נמצאת תחת רמות שונות של שליטה ישראלית ועקב כך חירויות שונות נפגעות אצלה. מדובר במצב טרגי ויש להילחם בו ולצמצמו, אולם לא על חשבון היכולת להגשים את הציונות, אלא במקביל.

ציונות דתית

לשמאל האמיתי, לתנועת העבודה הציונית האמיתית, הייתה ברית היסטורית עם הציונות הדתית. הברית ההיסטורית איננה יד המקרה, אלא נובעת מן העובדה שמדובר בשותפות טבעית. שני הזרמים אקטיביסטים, במובן שהם דוחפים, תמידית ובאופן פעיל, לשינוי המציאות בדרך לעולם טוב יותר לשיטתן. ובנוגע לשיטתן, גם היא לא שונה באופן מהותי. לשני הזרמים יש סדר יום חברתי-לאומי אחוד. ייתכן מאוד שמאפיינים תפיסתיים גורמים לאחד מהם לגלוש לכיוון הלאומי ולשני להתפתות יותר לכיוון החברתי ודווקא הברית ביניהם היא אשר הביאה איזון לשניהם. כיום, מעטים זוכרים ימים אלה. השמאל החדש נטש את האפיק הלאומי ודחק את הציונות הדתית לברית מלאכותית וזמנית עם הימין הציוני. השבר הטרגי הזה הפך היום לתהום. תהום של קנאה, טינה וצרות עין.

לציונות הדתית יש הגות רעיונית משלה, אולם את כל שהיא יודעת על הגשמה ציונית היא למדה משותפתה הבכורה, עובדה אשר רק תורמת לתחושת העלבון הצורב כלפי מושא הערצתה אשר נטש את הדרך והותיר אותה לבדה, דחויה ומבוזה.

על פי קנה מידה שמאלני, הציונות הדתית היא זרם ציוני בריא וחזק, הנוער שלה ערכי והמחויבות שלו להגשמה ולחלוציות ציונית גבוהה מאוד. למרות זאת, זרם זה נחלש במהירות, והמתקפה שלוחת הרסן כנגד מוסדותיו, חלומותיו, ההתיישבות שלו ועצם הלגיטימציה שלו תרסק אותו בסופו של דבר.

העצרת הגדולה

העצרת הגדולה של השמאל הציוני, כאשר תגיע לבסוף, תהיה אירוע מכונן, כעוף החול הקם לתחייה. [...] הנואם האחרון ידבר קצרות. הוא יתאר את העתיד במשקפיים ורודים, כפי ששמאלנים אוהבים לעשות, יצייר בצבעים עזים את חלומו החדש-ישן של השמאל הציוני. הוא יתאר מדינה לתפארת, חברה המהווה אור לגויים, מדינת סגולה הראויה לעם סגולה, סוף סוף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010